יום שני, 6 במרץ 2017

לשון הרע ואישי ציבור- מהי הזכות העדיפה?



מאת מימון פאר*, עורך דין לענייני עירייה.

כאשר בית המשפט דן בתביעת לשון הרע שבה התובע הוא איש ציבור צף ועולה ביתר שאת המתח בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לשם טוב. למי מעניקים בתי המשפט את הבכורה במאבק בין שתי זכויות אלו?
הזכות לשם טוב מוכרת בדין הישראלי כזכות יסוד חוקתית הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, מדובר בזכות, שההכרה בה היא בעלת שורשים עתיקים של ממש, המגיעים עד לכתבי שלמה המלך, שטען בספר קהלת כי 'טוב שם משמן טוב'. כדי להגן על זכותם של פרטים וחברות לשם טוב יצר המחוקק הישראלי את חוק איסור לשון הרע – תשכ"ה - 1965.

לצידה של הזכות לשם טוב מתקיימים עקרונות חוקתיים חשובים אחרים כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. הזכות לחופש הביטוי נולדה כצורך להבטיח שוק רעיונות חופשי, מגוון דעות וחשיפת האמת, ועל אף שהיא אינה מעוגנת בחקיקה או בחוק יסוד, בתי המשפט בישראל העניקו לה הגנה.

חוק איסור לשון הרע מאפשר למי ששמו הטוב ניפגע לתבוע פיצויים על נזקים שנגרמו לו, ובכך הוא מניח לפתחו של בית המשפט את מלאכת האיזון בין שני אינטרסים חשובים אלו: הזכות לשם טוב מחד, וחופש הביטוי מאידך. המתח בין שתי זכויות אלו מציף על פני השטח את השאלה מה משקלה של הזכות לשם טוב כאשר מולה ניצבת זכות, חשובה לא פחות, של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת? למי מהן תינתן הבכורה?

משנה תוקף מקבלת השאלה כאשר בדבר לשון הרע מעורבים אישי ציבור, ששמם הטוב, הוא לעיתים, הנכס החשוב אם לא היחיד שיש להם. שני צדדים למטבע: מחד, ניתן להניח, שבנסיבות אלו, ייתן ביהמ"ש משקל מכריע לשמו הטוב של האדם. מאידך, ניתן לטעון כי מי שעוסקים בעניינו של הציבור צריכים להיות חשופים יותר לביקורת ציבורית, נוקבת ככל שתהיה, ולכן משקלם של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת עדיף.

אנו מניחים כי בתי משפט בישראל בבואם להכריע בתביעות לשון הרע, שמעורבים בהם אנשי ציבור, יעניקו משקל רב יותר לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת על פני זכותו של איש הציבור לשם טוב. אין להתעלם מכך כי העדפה זו מתרחשת על רקע תרבות פוליטית, שבה נציגי הציבור אינם ששים לקבל על עצמם אמות מידה מחמירות בכל הקשור להתנהלותם הציבורית וטוהר מידות. הביטוי לכך צף  ועולה בפרשיות שחיתות והתנהלות ציבורית בלתי ראויה הנחשפים ע"י אמצעי התקשורת חדשות לבקרים. פרשיות בהן אנשים שהציבור בחר או מינה לדאוג לענייניו רומסים ברגל גסה נורמות ציבוריות תקינות. מצב דברים זה מעצים את חשיבותם של אמצעי התקשורת וחושפי שחיתויות ברשויות ציבוריות.

 לא נכחד העדפה ברורה ובולטת של חופש הביטוי, שמשמעותה חשיפת אנשי ציבור לביקורת חריפה ונוקבת הופכת לחרב פיפיות המונחת על צווארו של השרות הציבורי, ומותיר את המערכת הציבורית לא אטרקטיבית עבור אנשים טובים ומוכשרים אשר נרתעים לקבל על עצמם שליחות ציבורית, ובכך בא שכרו של הציבור בהפסדו.
ההלכה הפסוקה, כפי שהיא משתקפת משורה של פסקי דין (אבנרי, אפל, הרציקוביץ', חברת החשמל, בנזימן ועוד) קובעת כי בבואו של בית המשפט לבחון שאלות של הוצאת לשון הרע כלפי אדם המוגדר כאישיות ציבורית, יובאו במכלול שיקוליו עובדת היותו של התובע איש ציבור אשר בחר במודע לקבל על עצמו חלק מהסיכונים הטבעיים של מעמד זה. חלק מהסיכונים, אשר לטענת בית המשפט נלקחו בהחלטה מודעת, ניתן למצוא גם את היותו נתון לביקורת ציבורית, גם אם זו לעיתים נוקבת, גסה וחריפה.

לאור זאת ניתן לראות כי בתי המשפט, בבואם לאזן בין הזכויות המתנגשות, בהתאם לתכליות של חוק איסור לשון הרע- התשכ"ה, 1965, נותנים העדפה ברורה ומשקל גדול יותר לעיקרון חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב ככל שהדברים נוגעים לאישיות ציבורית. ניתן לראות גם כי בתי המשפט אף הרחיבו את ההגדרה לשאלה "מיהו איש ציבור?" וקבעו כי לעניין זה יכול אדם להיחשב "דמות ציבורית" גם אם אינו נושא משרה ציבורית רשמית.

*הכותב הוא עורך דין לענייני רשויות מקומיות, ושימש בעברו כחבר מועצת העיר קריית ביאליק.