יום שני, 2 בינואר 2017

הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות


הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות

מאז התווסף ל"חוק השוויון" פרק הנגישות חלפו כבר שלוש עשרה (13) שנים, ועדיין ניראה כי חוסר נגישות חברתית, ועמה הבדידות, נותרה אחת הבעיות המרכזיות בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. במובנים רבים חוסר הנגישות משאיר את בעלי המוגבלות מחוץ לקהילה הרחבה ומעביר להם את המסר "אתם לא שייכים". ניראה כי החברה שלנו עדיין לא הפנימה את הצורך והיתרון שבהתאמת הסביבה והנגשתה לאנשים עם נכויות כך שיוכלו לצאת ולבוא בה כאחד האדם. 

אחד האלמנטים המרכזיים בהבטחת שוויון זכויות עבור אנשים עם מוגבלות הוא הבטחת נגישות החברה, ובתוך כך נגישות הסביבה הבנויה, התחבורה, המידע והתקשורת, כמו גם נגישות השירות ומוצריו, וזאת על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות להתערות בחברה, ללמוד, לתפקד, לעבוד, לנוע ולבלות על פי רצונם, יכולתם ומשאלותיהם. 

המהפכה החברתית -  משפטית, שמתחוללת בשנים האחרונות בעולם המערבי לא פסחה על ישראל. חוק שוויון זכויות אנשים לבעלי מוגבלויות שחוקק ב-1998 והתוספת של פרק הנגישות, כאמור, בשנת - 2005 ניסו להתמודד עם הבעיה, ולהעמיד את עניינם של האנשים עם המוגבלות כסוגיה של זכויות אדם.
יישומו של החוק, לא היה, ואיננו, דבר של מה בכך, היות והוא כרוך בהקצאת משאבים משמעותיים, הובלת תהליכי תכנון, ובעיקר שינוי תפיסה חברתית מיושנת, שאינה מתכתבת עם שיח של זכויות.

במהלך השנים נמתחה ביקורת נוקבת על אופן וקצב יישומו של החוק. לעניין זה מחזיקות הרשויות המקומיות, בשני כובעים: הן אחראיות למתן שירותים לציבור, ובה בעת נושאות באחריות למבני ציבור, כגון: מבנה העירייה, בתי כנסת, בתי ספר, מועדונים ועוד, ולמרחב הציבורי המוניציפאלי, כמו: מדרכות, פארקים ציבוריים, גני שעשועים, תחנות אוטובוס ועוד. בכובעה השני, העירייה ממונית על האכיפה של חוקי התכנון והבנייה, מתן רישוי לעסקים וכיו"ב הליכים שבמסגרתם היא אמורה לאכוף את יישומו של החוק. 

בכל הקשור לבנייה חדשה ניראה, שרובן המכריע של הרשויות עשו את הנדרש והן מצרפות יועץ נגישות לכל תכנית בינוי חדשה מה שמבטיח עמידה בתקני הנגישות שנקבעו. הבעיה הגדולה מצויה בהשלמת הפערים במבני ציבור קיימים. אילוצים תקציביים וחסר במודעות גורמים לכך, שקצב ההתקדמות אינו מספק, וכי הסיכוי שהרשויות יעמדו ביעדי החוק- השלמת כל פערי הנגישות עד שנת 2018- הוא קלוש. 

ההכרה בזכותם של אנשים עם מוגבלויות לקיים חיים תקינים ונורמאליים במרחב העירוני נוסחה לראשונה ב24 במרץ 1995 בברצלונה, ספרד ב"הצהרה של ערים ומוגבלים". 

רימרמן וארטן-ברגמן (2005) טוענים כי קיים פער בין ההוראות המפורטות בחוק לבין המצב בפועל. יישום חלקי זה מעלה את השאלה, האם ניתן להצביע על עלייה בהיקף השתתפותם של נכים בחברה הישראלית, או שמא לשון החוק, קרי שפת הזכויות, תלושה מן ההוויה הישראלית ומערכיה, ולא הביאה לתמורה ממשית בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. 

מבחינה שערכנו בקריית ביאליק אנו מסיקים כי ברמת ההצהרות והכוונות העירייה נמצאת במקום טוב. 

העירייה מצהירה בחזונה על חשיבות השילוב של אנשים עם מוגבלויות והיא מקיימת את המסגרות שתפקידן לקדם את הנושא, כמו ועדת נגישות, רכז נגישות ותמיכה בקהילה נגישה. בעלי מוגבלויות בעיר נגישים לקבלת החלטות באמצעות נציגה ישירה המכהנת במועצת העיר, וממלאת תפקידים מרכזיים בנושא: היא משמשת כיו"ר ועדת הנגישות, יו"ר קהילה נגישה, ומכהנת בועדות אחרות שדנות בנושאים, שלהם נגיעה כזו או אחרת לבעלי מוגבלויות. 

אין תגובות:

פרסום תגובה