יום שני, 2 בינואר 2017

הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות


הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות

מאז התווסף ל"חוק השוויון" פרק הנגישות חלפו כבר שלוש עשרה (13) שנים, ועדיין ניראה כי חוסר נגישות חברתית, ועמה הבדידות, נותרה אחת הבעיות המרכזיות בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. במובנים רבים חוסר הנגישות משאיר את בעלי המוגבלות מחוץ לקהילה הרחבה ומעביר להם את המסר "אתם לא שייכים". ניראה כי החברה שלנו עדיין לא הפנימה את הצורך והיתרון שבהתאמת הסביבה והנגשתה לאנשים עם נכויות כך שיוכלו לצאת ולבוא בה כאחד האדם. 

אחד האלמנטים המרכזיים בהבטחת שוויון זכויות עבור אנשים עם מוגבלות הוא הבטחת נגישות החברה, ובתוך כך נגישות הסביבה הבנויה, התחבורה, המידע והתקשורת, כמו גם נגישות השירות ומוצריו, וזאת על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות להתערות בחברה, ללמוד, לתפקד, לעבוד, לנוע ולבלות על פי רצונם, יכולתם ומשאלותיהם. 

המהפכה החברתית -  משפטית, שמתחוללת בשנים האחרונות בעולם המערבי לא פסחה על ישראל. חוק שוויון זכויות אנשים לבעלי מוגבלויות שחוקק ב-1998 והתוספת של פרק הנגישות, כאמור, בשנת - 2005 ניסו להתמודד עם הבעיה, ולהעמיד את עניינם של האנשים עם המוגבלות כסוגיה של זכויות אדם.
יישומו של החוק, לא היה, ואיננו, דבר של מה בכך, היות והוא כרוך בהקצאת משאבים משמעותיים, הובלת תהליכי תכנון, ובעיקר שינוי תפיסה חברתית מיושנת, שאינה מתכתבת עם שיח של זכויות.

במהלך השנים נמתחה ביקורת נוקבת על אופן וקצב יישומו של החוק. לעניין זה מחזיקות הרשויות המקומיות, בשני כובעים: הן אחראיות למתן שירותים לציבור, ובה בעת נושאות באחריות למבני ציבור, כגון: מבנה העירייה, בתי כנסת, בתי ספר, מועדונים ועוד, ולמרחב הציבורי המוניציפאלי, כמו: מדרכות, פארקים ציבוריים, גני שעשועים, תחנות אוטובוס ועוד. בכובעה השני, העירייה ממונית על האכיפה של חוקי התכנון והבנייה, מתן רישוי לעסקים וכיו"ב הליכים שבמסגרתם היא אמורה לאכוף את יישומו של החוק. 

בכל הקשור לבנייה חדשה ניראה, שרובן המכריע של הרשויות עשו את הנדרש והן מצרפות יועץ נגישות לכל תכנית בינוי חדשה מה שמבטיח עמידה בתקני הנגישות שנקבעו. הבעיה הגדולה מצויה בהשלמת הפערים במבני ציבור קיימים. אילוצים תקציביים וחסר במודעות גורמים לכך, שקצב ההתקדמות אינו מספק, וכי הסיכוי שהרשויות יעמדו ביעדי החוק- השלמת כל פערי הנגישות עד שנת 2018- הוא קלוש. 

ההכרה בזכותם של אנשים עם מוגבלויות לקיים חיים תקינים ונורמאליים במרחב העירוני נוסחה לראשונה ב24 במרץ 1995 בברצלונה, ספרד ב"הצהרה של ערים ומוגבלים". 

רימרמן וארטן-ברגמן (2005) טוענים כי קיים פער בין ההוראות המפורטות בחוק לבין המצב בפועל. יישום חלקי זה מעלה את השאלה, האם ניתן להצביע על עלייה בהיקף השתתפותם של נכים בחברה הישראלית, או שמא לשון החוק, קרי שפת הזכויות, תלושה מן ההוויה הישראלית ומערכיה, ולא הביאה לתמורה ממשית בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. 

מבחינה שערכנו בקריית ביאליק אנו מסיקים כי ברמת ההצהרות והכוונות העירייה נמצאת במקום טוב. 

העירייה מצהירה בחזונה על חשיבות השילוב של אנשים עם מוגבלויות והיא מקיימת את המסגרות שתפקידן לקדם את הנושא, כמו ועדת נגישות, רכז נגישות ותמיכה בקהילה נגישה. בעלי מוגבלויות בעיר נגישים לקבלת החלטות באמצעות נציגה ישירה המכהנת במועצת העיר, וממלאת תפקידים מרכזיים בנושא: היא משמשת כיו"ר ועדת הנגישות, יו"ר קהילה נגישה, ומכהנת בועדות אחרות שדנות בנושאים, שלהם נגיעה כזו או אחרת לבעלי מוגבלויות. 

יום שבת, 24 בדצמבר 2016

פגם בערבות בנקאית – עילה מספיקה לפסילת הצעה

מגישים הצעה במכרז פומבי? שימו לב לפרטים הקטנים. חובה לעקוב אחר הנחיות המכרז לעניין הערבות הבנקאית ולפעול בצורה דווקנית בהתאם להנחיות. כל סטייה לטוב ולרע יכולה להביא לפסילה אוטומטית של ההצעה ולהותיר את המציע מחוץ למשחק.  



מכרזים ציבוריים המתפרסמים ע"י גופים מנהליים--רשויות מקומיות, משרדי ממשלה ורשויות ציבוריות אחרות – מכתיבים שורה של תנאים בהם נדרש המציע לעמוד, זאת על מנת, שיוכל להתמודד במכרז הפומבי של הרשות. אחד התנאים הנדרשים הוא צירופה של ערבות בנקאית בהתאם לכללים שנקבעו על ידי עורך המכרז.  
כל סטייה, ולו הקטנה ביותר, מתנאי הערבות, כפי שהם מנוסחים במכרז, יוכלו להוות עילה לפסילת ההצעה, למעט חריגים נדירים.

לפי סעיף 10 (א)(8)  לתקנות העיריות (מכרזים) מסמכי המכרז יכללו , בין היתר, "נוסחי הערבויות הבנקאיות הנדרשות, גובה הערבות, ומשך הערבות".
לפי ההלכה הפסוקה, פגם בערבות יש בו, בדר"כ, כדי לפסול את ההצעה במכרז[1]. יחד עם זאת, לכלל הנ"ל ישנם יוצאים מן הכלל שהם בגדר החריג שבחריג. לעניין זה ניתן להזכיר את פסק דינו של השופט מלצר בעע"מ 5834/09 אדמונית החורש נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם באתר נבו) שם נפסק:

        "קיימים פגמים מסוימים ונדירים בערבות הבנקאית, אשר ניתן לשקול האם יש מקום להכשירם, שאם לא תאמר כן יימצא כי אותו "חריג שבחריג" הנזכר בפסיקה - בפועל כמעט שלא יהיה בנמצא. כעולה מן האמור לעיל, בחריגים מצומצמים אלה יש לכלול פגם בערבות בנקאית הנובע מפליטת קולמוס, או מטעות סופר, או מהשמטה מקרית, או מהוספת דבר באקראי (להלן ביחד: טעות), כאשר - כתנאים מצטברים - חייבות להתקיים דרישות נוספות אלה (ענין אבראהים; ענין י.ת.ב):                      

(א)       הטעות נלמדת מהערבות עצמה;
(ב)        ניתן לעמוד על כוונתו המדויקת של השוגה, תוך שימוש בראיות אובייקטיביות מובהקות, המצויות בפני ועדת המכרזים במועד פתיחת תיבת המכרזים;
(ג)        על פני הדברים נראה כי הטעות, או אי-גילויה טרם הגשת ההצעה, מקורם בתום לב והם נובעים מהיסח דעת גרידא ולא מכוונת מכוון כלשהי של המציע, או של הבנק הערב;
(ד)        אין בטעות ובתיקונה כדי להקנות למציע יתרון הפוגע בעקרון השוויון וביתר הכללים של דיני המכרזים. "

פסק הדין בתיק עע"מ 2638/12 רשות שדות התעופה בישראל נ' א.א. עינת מסעדות בע"מ נפסק כך:

עיון בפסיקה אשר אליה היפנה השופט מלצר ובפסיקה נוספת מלמד כי אין מדובר במצבים שבהם נפלה טעות סופר, ומכל מקום אין ניתן ללמוד על קיומה מכתב הערבות עצמו, אלא מדובר בהם בהגשת ערבות שתוקפה שונה מזה שנדרש במכרז. בעניין זה הפסיקה אכן מחמירה, ובדין כך, וערבות בנקאית שתוקפה קצר ולוּ במקצת מהנדרש אינה תקֵפה

מן הכלל אל הפרט:
מהפסיקה ניתן ללמוד כי הכלל הוא שפגם בערבות בנקאית מצדיק פסילת הצעה למעט במספר מצומצם של חריגים שנלמדו בפסיקה. אי צירוף ערבות בנקאית כלל אינו נמנה עם אותם חריגים, ועל כן מכרז שלא צורפה אליו הצעה דינו אחת-להיפסל.  

גם טעות בתאריך תוקף הערבות שאינה נלמדת מן הערבות עצמה תביא לפסילת ההצעה.

עוד יצוין כי גם ערבות בנקאית מיטיבה, כזו שסכום הערבות גבוה מהמבוקש בתנאי המכרז או שהתאריך הנקוב בה הוא מאוחר לתאריך הנקוב, גם אז תיפסל ההצעה שכן מדובר בפגיעה בתנאי השוויון של המתמודדים במכרז.

מכאן, שיש לתת תשומת לב מוגברת לערבות הבנקאית על כל סעיפיה ולוודא כי היא תואמת אחת לאחת את המבוקש בתנאי המכרז.



           



[1] ראה: פס"ד 2628/11 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ מדינת ישראל . 

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016


לחזק את שומרי הסף

אובדן האמון של הציבור ברשות המקומית, וביכולתן לשרת את האינטרסים המקומיים של הציבור,  הולך ומעמיק עם השנים. הציבור ממשיך לגלות חוסר עניין בזהותו של ראש העיר הבא, ועוד יותר מזה בחברי מועצת העיר או חברי המועצה המקומית. העדות הטובה לכך היא אחוז ההשתתפות הנמוך מאד בבחירות המוניציפאליות.  ככלות הכל, מדובר בקבוצת אנשים שלמעשה מקבלת שורה של החלטות שלהן השפעה מכרעת על איכות החיים שלנו, התושבים.
 הם שמכריעים בשאלה בכמה יעלה שיעור מס הארנונה שנשלם, קובעים מי יסלול לנו את הכביש לשכונה ומה תהייה צפיפות הדיור בשכונה החדשה שנבנית בסמוך לשכונה הקיימת שלנו. הם יכריעו מה יהיה תקציב החינוך, מהו הציביון התרבותי שבו יושקעו כספי המסים, ומה יהיו הקריטריונים לתמיכה באוכלוסיות החלשות בעיר.

אז למה הציבור כל כך אדיש? בואו נביט לרגע ברשימת ראשי הערים (כ-40) שצעדו לאחרונה לתוך משרדי אגף החקירות של משטרת ישראל על מנת להיחקר תחת אזהרה, כחשודים בשורה של עבירות- החל מקבלת שוחד ועד עבירות מין-, כדי להבין עד כמה פחת מעמדו של ראש העיר במדד האמינות הציבורית.

אבל זה לא הכל. מי מאתנו לא נחשף פה ושם למעשי שחיתות "קטנים" שאינם מגיעים לכדי עבירת פלילית. סידור של מכרז לחבר קרוב, מינוי בן משפחה או מקורב פוליטי לתפקיד, היתר לחריגת בנייה לקבלן המקומי, שברוב טובו גם הרים תרומה למסע הבחירות, ועוד כהנה מקרים, שגורמים לרבים מאתנו לסנן את המשפט "כולם מושחתים" "כולם אותו הדבר", לאבד אמון ולהימנע מלקחת חלק בהליך הבחירה.

מן עבר השני רווחת התחושה בקרב הציבור הרחב שראשי הערים מתנהלים כ"דיקטטורים". לא ניתן כמעט להשפיע על החלטותיהם גם כשברור שהם טועים. יש רשויות שבהן בונה ראש העיר חצר ביזנטית, שמשרתת בנוסף לצרכיו הפוליטיים גם את צרכיו האישיים, ומסייעית לו להעצים את כוחו. בכח הזה הוא משתמש כדי לרמוס את יריביו מהאופוזיציה, תוך שימוש לרעה בכח שמעניק לו התפקיד הציבורי ממלכתי. ישיבות מועצת העיר הפכו זה מכבר להצגה הטובה בעיר. כל הסיבות הטובות לחוש סלידה.  

ניתן להצביע על רשויות בהן ראשי ערים חזקים מרשים לעצמם למנות בני משפחה קרובים לתפקידי מפתח ברשות או בשלוחותיה ואין פוצה פה ומצפצף.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות? אחד האמצעים המידיים שיצמצמו את מפלס השחיתות ברשויות מקומיות הוא הגבלת מספר הכהונות. לא יותר משתי קדנציות. תחלופה גדולה יותר תמנע מראשי ערים להקים "אחוזות פרטיות" ותזרים כוחות חדשים ורעננים למערכת העירונית. 

גוף נוסף ובעל פוטנציאל למניעת שחיתות הוא יחידות הביקורת ברשות המקומית. אלו רצוי שיהיו חיצוניות. טוב היה עושה משרד הפנים לו היה מוביל רפורמה חקיקתית שתקבע כי יחידת מבקרים שיועסקו ישירות ע"י המשרד, ולא יהיו כפופים לראש הרשות, היא שתהיה אמונה על הביקורת ברשויות. כך יוכלו המבקרים לפעול בעצמאות ולהוות גורם מרסן. 

המבקרים יעבדו ברשות המקומית תקופה מוגבלת ומוגדרת מראש, ובסיומה יעברו לרשות אחרת. כך תימנע היטמעות של המבקר בצוות העירייה והתפתחות של מחויבויות אישיות כלפי ראש הרשות ובכירי עירייה אחרים.

זו כמובן חייבת להיות החלטה של השלטון המרכזי. אולם כאשר גם בשלטון המרכזי יש תופעות שחיתות מדאיגות קשה יהיה לצפות שמישהו שם יחליט להעמיד את מיגור השחיתות ברשויות המקומיות בסדר עדיפויות גבוה. 

אם כן לא נותר אל לחזק הן שומרי הסף הקיימים ככל שניתן, לןקית וציבורית, ולפעול להקמת גופים חוץ שלטוניים ובלתי תלויים במגזר השלישי, דוגמת "אומץ" "הצלחה" ו"התנועה לאיכות השלטון"  שכל מטרתם תהייה אחת: מיגור השחיתות בשלטון המקומי. ארגון כזה שאפשר שיקרא "המרכז לשלטון מקומי תקין" ישים תחת עינו הבוחנת רשויות מקומיות סוררות ויתרום אף הוא להפחתת השחיתות הגואה.  

הכותב: מימון פאר, LLB  ו-  MA במשפטים. חבר מועצת העיר קריית ביאליק לשעבר ויו"ר ועדת הביקורת. מרצה לביקורת ובקרה בשלטון המקומי.