לחזק את שומרי הסף
אובדן האמון של
הציבור ברשות המקומית, וביכולתן לשרת את האינטרסים המקומיים של הציבור, הולך ומעמיק עם השנים. הציבור ממשיך לגלות חוסר עניין
בזהותו של ראש העיר הבא, ועוד יותר מזה בחברי מועצת העיר או חברי המועצה המקומית. העדות הטובה לכך היא אחוז
ההשתתפות הנמוך מאד בבחירות המוניציפאליות. ככלות הכל, מדובר בקבוצת אנשים שלמעשה מקבלת שורה של
החלטות שלהן השפעה מכרעת על איכות החיים שלנו, התושבים.
הם שמכריעים בשאלה בכמה יעלה שיעור
מס הארנונה שנשלם, קובעים מי יסלול לנו את הכביש לשכונה ומה תהייה צפיפות הדיור בשכונה
החדשה שנבנית בסמוך לשכונה הקיימת שלנו. הם יכריעו מה יהיה תקציב החינוך, מהו הציביון התרבותי שבו יושקעו כספי המסים, ומה יהיו הקריטריונים לתמיכה באוכלוסיות החלשות בעיר.
אז למה הציבור כל כך
אדיש? בואו נביט לרגע ברשימת ראשי הערים (כ-40) שצעדו לאחרונה לתוך משרדי אגף החקירות
של משטרת ישראל על מנת להיחקר תחת אזהרה, כחשודים בשורה של עבירות- החל מקבלת שוחד ועד עבירות מין-,
כדי להבין עד כמה פחת מעמדו של ראש העיר במדד האמינות הציבורית.
אבל זה לא הכל. מי
מאתנו לא נחשף פה ושם למעשי שחיתות "קטנים" שאינם מגיעים לכדי עבירת פלילית.
סידור של מכרז לחבר קרוב, מינוי בן משפחה או מקורב פוליטי לתפקיד, היתר לחריגת בנייה
לקבלן המקומי, שברוב טובו גם הרים תרומה למסע הבחירות, ועוד כהנה מקרים, שגורמים
לרבים מאתנו לסנן את המשפט "כולם מושחתים" "כולם אותו הדבר", לאבד אמון ולהימנע מלקחת חלק בהליך הבחירה.
מן עבר השני רווחת
התחושה בקרב הציבור הרחב שראשי הערים מתנהלים כ"דיקטטורים". לא ניתן כמעט להשפיע
על החלטותיהם גם כשברור שהם טועים. יש רשויות שבהן בונה ראש העיר חצר ביזנטית,
שמשרתת בנוסף לצרכיו הפוליטיים גם את צרכיו האישיים, ומסייעית לו להעצים את כוחו.
בכח הזה הוא משתמש כדי לרמוס את יריביו מהאופוזיציה, תוך שימוש לרעה בכח שמעניק לו
התפקיד הציבורי ממלכתי. ישיבות מועצת העיר הפכו זה מכבר להצגה הטובה בעיר. כל הסיבות
הטובות לחוש סלידה.
ניתן להצביע על
רשויות בהן ראשי ערים חזקים מרשים לעצמם למנות בני משפחה קרובים לתפקידי מפתח
ברשות או בשלוחותיה ואין פוצה פה ומצפצף.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות? אחד האמצעים המידיים
שיצמצמו את מפלס השחיתות ברשויות מקומיות הוא הגבלת מספר הכהונות. לא יותר משתי קדנציות. תחלופה גדולה יותר תמנע מראשי ערים להקים "אחוזות פרטיות" ותזרים
כוחות חדשים ורעננים למערכת העירונית.
גוף נוסף ובעל
פוטנציאל למניעת שחיתות הוא יחידות הביקורת ברשות המקומית. אלו רצוי שיהיו חיצוניות. טוב היה עושה משרד הפנים לו היה מוביל רפורמה חקיקתית שתקבע כי יחידת מבקרים שיועסקו ישירות ע"י המשרד, ולא
יהיו כפופים לראש הרשות, היא שתהיה אמונה על הביקורת ברשויות. כך יוכלו המבקרים לפעול בעצמאות ולהוות גורם מרסן.
המבקרים יעבדו ברשות
המקומית תקופה מוגבלת ומוגדרת מראש, ובסיומה יעברו לרשות אחרת. כך תימנע היטמעות של המבקר בצוות העירייה
והתפתחות של מחויבויות אישיות כלפי ראש הרשות ובכירי עירייה אחרים.
זו כמובן חייבת להיות החלטה של השלטון המרכזי. אולם כאשר גם בשלטון המרכזי יש תופעות שחיתות מדאיגות קשה יהיה לצפות שמישהו שם יחליט להעמיד את מיגור השחיתות ברשויות המקומיות בסדר
עדיפויות גבוה.
אם כן לא נותר אל לחזק הן שומרי הסף הקיימים ככל שניתן, לןקית וציבורית, ולפעול להקמת גופים חוץ שלטוניים ובלתי תלויים במגזר השלישי, דוגמת "אומץ" "הצלחה" ו"התנועה לאיכות
השלטון" שכל מטרתם תהייה אחת: מיגור
השחיתות בשלטון המקומי. ארגון כזה שאפשר שיקרא "המרכז לשלטון מקומי תקין"
ישים תחת עינו הבוחנת רשויות מקומיות סוררות ויתרום אף הוא להפחתת השחיתות הגואה.
הכותב: מימון פאר, LLB ו- MA במשפטים. חבר מועצת העיר קריית ביאליק לשעבר ויו"ר ועדת הביקורת.
מרצה לביקורת ובקרה בשלטון המקומי.