לשון הרע ואישי ציבור- מהי הזכות העדיפה?

מאת מימון פאר*, עורך דין לענייני עירייה.

כאשר בית המשפט דן בתביעת לשון הרע שבה התובע הוא איש ציבור צף ועולה ביתר שאת המתח בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לשם טוב. למי מעניקים בתי המשפט את הבכורה במאבק בין שתי זכויות אלו?

הזכות לשם טוב מוכרת בדין הישראלי כזכות יסוד חוקתית הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, מדובר בזכות, שההכרה בה היא בעלת שורשים עתיקים של ממש, המגיעים עד לכתבי שלמה המלך, שטען בספר קהלת כי 'טוב שם משמן טוב'. כדי להגן על זכותם של פרטים וחברות לשם טוב יצר המחוקק הישראלי את חוק איסור לשון הרע – תשכ"ה - 1965.

לצידה של הזכות לשם טוב מתקיימים עקרונות חוקתיים חשובים אחרים כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. הזכות לחופש הביטוי נולדה כצורך להבטיח שוק רעיונות חופשי, מגוון דעות וחשיפת האמת, ועל אף שהיא אינה מעוגנת בחקיקה או בחוק יסוד, בתי המשפט בישראל העניקו לה הגנה.

חוק איסור לשון הרע מאפשר למי ששמו הטוב ניפגע לתבוע פיצויים על נזקים שנגרמו לו, ובכך הוא מניח לפתחו של בית המשפט את מלאכת האיזון בין שני אינטרסים חשובים אלו: הזכות לשם טוב מחד, וחופש הביטוי מאידך. המתח בין שתי זכויות אלו מציף על פני השטח את השאלה מה משקלה של הזכות לשם טוב כאשר מולה ניצבת זכות, חשובה לא פחות, של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת? למי מהן תינתן הבכורה?

משנה תוקף מקבלת השאלה כאשר בדבר לשון הרע מעורבים אישי ציבור, ששמם הטוב, הוא לעיתים, הנכס החשוב אם לא היחיד שיש להם. שני צדדים למטבע: מחד, ניתן להניח, שבנסיבות אלו, ייתן ביהמ"ש משקל מכריע לשמו הטוב של האדם. מאידך, ניתן לטעון כי מי שעוסקים בעניינו של הציבור צריכים להיות חשופים יותר לביקורת ציבורית, נוקבת ככל שתהיה, ולכן משקלם של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת עדיף.

אנו מניחים כי בתי משפט בישראל בבואם להכריע בתביעות לשון הרע, שמעורבים בהם אנשי ציבור, יעניקו משקל רב יותר לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת על פני זכותו של איש הציבור לשם טוב. אין להתעלם מכך כי העדפה זו מתרחשת על רקע תרבות פוליטית, שבה נציגי הציבור אינם ששים לקבל על עצמם אמות מידה מחמירות בכל הקשור להתנהלותם הציבורית וטוהר מידות. הביטוי לכך צף  ועולה בפרשיות שחיתות והתנהלות ציבורית בלתי ראויה הנחשפים ע"י אמצעי התקשורת חדשות לבקרים. פרשיות בהן אנשים שהציבור בחר או מינה לדאוג לענייניו רומסים ברגל גסה נורמות ציבוריות תקינות. מצב דברים זה מעצים את חשיבותם של אמצעי התקשורת וחושפי שחיתויות ברשויות ציבוריות.

 לא נכחד העדפה ברורה ובולטת של חופש הביטוי, שמשמעותה חשיפת אנשי ציבור לביקורת חריפה ונוקבת הופכת לחרב פיפיות המונחת על צווארו של השרות הציבורי, ומותיר את המערכת הציבורית לא אטרקטיבית עבור אנשים טובים ומוכשרים אשר נרתעים לקבל על עצמם שליחות ציבורית, ובכך בא שכרו של הציבור בהפסדו.

ההלכה הפסוקה, כפי שהיא משתקפת משורה של פסקי דין (אבנרי, אפל, הרציקוביץ', חברת החשמל, בנזימן ועוד) קובעת כי בבואו של בית המשפט לבחון שאלות של הוצאת לשון הרע כלפי אדם המוגדר כאישיות ציבורית, יובאו במכלול שיקוליו עובדת היותו של התובע איש ציבור אשר בחר במודע לקבל על עצמו חלק מהסיכונים הטבעיים של מעמד זה. חלק מהסיכונים, אשר לטענת בית המשפט נלקחו בהחלטה מודעת, ניתן למצוא גם את היותו נתון לביקורת ציבורית, גם אם זו לעיתים נוקבת, גסה וחריפה.

לאור זאת ניתן לראות כי בתי המשפט, בבואם לאזן בין הזכויות המתנגשות, בהתאם לתכליות של חוק איסור לשון הרע- התשכ"ה, 1965, נותנים העדפה ברורה ומשקל גדול יותר לעיקרון חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב ככל שהדברים נוגעים לאישיות ציבורית. ניתן לראות גם כי בתי המשפט אף הרחיבו את ההגדרה לשאלה "מיהו איש ציבור?" וקבעו כי לעניין זה יכול אדם להיחשב "דמות ציבורית" גם אם אינו נושא משרה ציבורית רשמית.

*הכותב הוא עורך דין לענייני רשויות מקומיות, ושימש בעברו כחבר מועצת העיר קריית ביאליק. 

מימון פאר, עורך דין לענייני רשויות מקומיות : מצלמות מעקב במשרדי העירייה- מותר ואסור

מימון פאר, עורך דין לענייני רשויות מקומיות : מצלמות מעקב במשרדי העירייה- מותר ואסור: דיני רשויות מקומיות מותר ואסור בעינינו מצלמות מעקב במשרדי העירייה מימון פאר, עורך דין רשויות מקומיות,  בסקירה על המותר והאסור בהתקנה...

מצלמות מעקב במשרדי העירייה- מותר ואסור

דיני רשויות מקומיות

מותר ואסור בעינינו מצלמות מעקב במשרדי העירייה

מימון פאר, עורך דין רשויות מקומיות,  בסקירה על המותר והאסור בהתקנה של מצלמות מעקב במקומות עבודה, וכן על ההגבלות של הרשם למאגרי מידע.

1.       כללי:

השימוש במצלמות מעקב ובאמצעים טכנולוגיים אחרים במרחב הציבורי הפכו בשנים האחרונות למקובלים ונפוצים ככל שמדובר ברצון להגן על רכוש, למנוע עבירות, לשמור על הסדר הציבורי ואף לפקח על עובדים. 

התקנת מצלמות מעקב ברשות ציבורית, כגון עירייה, מעוררת מספר שאלות משפטיות. ראשית, כרשות ציבורית, מהם ההליכים התקינים שבהם צריך לנקוט טרם ההחלטה להתקין מצלמות? שנית, מרגע התקנת המצלמות והפעלתן, מהי הדרך הנכונה לטפל במידע הנאגר ע"י המצלמות? ומהי האחריות המוטלת על כתפיה של העירייה?  

במקרים בהם העובד אינו בטוח בנחיצות המצלמות ניתן להתייעץ עם עורך דין לעיריות על מנת לדעת מה מותר ומה אסור. להלן מידע בנושא.

2.       הזכות לפרטיות – המסגרת הנורמטיבית

הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע, בסעיף קטן א', כי: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו." זכות זו מוסדרת גם בחוק הגנת הפרטיות. סעיף 2 לחוק מגדיר כי פגיעה בפרטיות היא "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו...וכן צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". 

הזכות לפרטיות הינה זכות עמומה ולה פרשנויות והצדקות שונות. ברמה הבסיסית ביותר משמעותה של זכות הינה בהבחנה בין הפרט לכלל, ובזכותו של הפרט "להיעזב לנפשו".

בפס"ד פלונית[1] מבהיר השופט אהרון ברק כי "הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית, וכי היקפה ייקבע ע"פ הוראות חוק היסוד. בכך הצטרף חוק היסוד לרשימה ארוכה של חוקות ואמנות, המכירות בפרטיות כזכות אדם חוקתית.

3.       התקנת מצלמות במקום עבודה:

במקרים רבים, מקום עבודה נכנס ממילא לגדר רשות הרבים -  בהתאם למאפייניו של מקום העבודה ולמידת נגישותו לציבור הרחב. אולם ככל שמדובר במשרדו של העובד הרי שמדובר ברשות היחיד[2].

ככל שמקום עבודה איננו "שטח ציבורי", הרי שבהתאם לפסיקת בתי המשפט,  הפערים ביחסי הכוחות בין המעביד לעובדיו מחייבים את המעביד המבקש להתקין מצלמה לעמוד בנטל כבד בדומה לדרישות מגוף ציבורי הפוגע בזכות החוקתית לפרטיות. בין השאר יהיה על המעביד להצביע על מטרה לגיטימית להצבת המצלמה, להוכיח כי השימוש במצלמה לא פוגע בפרטיות העובדים במידה העולה על הנדרש, ולוודא שהעובדים מודעים לקיומה ולפעילותה[3].

במידה והמצלמה הותקנה במקום בניגוד להסכמתו של העובד יחשב הדבר להרעה בתנאי עבודתו של העובד והוא יוכל להתפטר מעבודתו בדין מפוטר ולקבל את הפיצויים המגיעים לו[4].

4.       מעסיק ציבורי 

בין צדדים ליחסי עבודה שוררת חובת תום לב מיוחדת, שמוצאת לה ביטוי בחיקוקים מיוחדים ואף זכתה להכרה ולמעמד מיוחד. בית הדין לעבודה אמר דברו פעמים רבות בכל הנוגע לחובת תום-הלב המוגברת הנדרשת ביחסי עבודה: "...ביחסי עבודה 'חבים הצדדים חובת נאמנות ותום לב מוגברים זה לזה, בחינת אדם לאדם מלאך… ובית הדין לעבודה שם גישה זו כנר לרגליו'.[5]

אשר על כן, אפשר שהרשות תשקול היועצות מוקדמת בוועד העובדים בטרם תפנה למהלך של התקנת מצלמות מעקב במשרדי עובדים.

5.       הנחיות רשם מאגרי המידע

יחד עם זאת יש לתת את הדעת לכך כי המידע המצטבר ונאגר במצלמות מצוי ברשותה וסמכותה של הרשות הציבורית וזו מחויבת לנהוג בו בהתאם להנחיות רשם מאגרי המידע.

בשנת 2012 פרסם רשם מאגרי המידע ברשות למשפט וטכנולוגיה (רמו"ט) שבמשרד המשפטים את הנחיותיו בדבר השימוש במצלמות מעקב[6].  ככלל, קובע הרשם, על שימוש במצלמות מעקב במרחב הציבורי, במיוחד בידי רשויות, להבחן בתנאי פסקת ההגבלה החוקתית, כך, לשם ביסוס התכלית הראויה והמידתיות, יש לקבל את ההחלטה על השימוש במצלמת מעקב באופן מושכל ומודע, לאחר בחינת הצרכים והחלופות לשימוש במצלמה, כפי שמוצע להלן.[7]

1.       ידוע הציבור. האיסור שבסעיף 1 לחוק לפגוע בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו, ודרישת השקיפות המוטלת בסעיף 11 לחוק מחייבים ליידע את הציבור על הצבת מצלמת מעקב. אמצעי הידוע המינימלי הוא הצגת שלטים בסמוך למקום בו המצלמה מותקנת, וכן בכניסה לאזור הכיסוי של המצלמה.

2.       שמירת הצילומים לאחר שהם אינם נחוצים עוד מהווה הפרה של עקרון הגבלת המטרה (סעיפים 2(9) ו- 8ב לחוק) ויוצרת סיכוני אבטחת מידע מיותרים, ומשום כך גם פוגעת בזכות החוקתית לפרטיות במידה העולה על הנדרש. יש לבחון בקפידה האם מטרת התקנת המצלמות בכלל מחייבת הקלטה של הצילומים, או שמא ניתן להסתפק בצילום חי בלבד. הקלטה שאינה נחוצה להגשמת המטרה אינה עומדת במבחני המידתיות. ככל שקיים צורך להקליט, יש לקבוע את משך התקופה בה יישמרו ההקלטות. משך שמירת הצילומים יקבע בכל מקרה לגופו לפי מבחני המידתיות, בהתאם למטרה הספציפית של התקנת המצלמה ולרגישות המידע הנקלט בעדשתה.

3.       זכות העיון של המצולם. אופן מתן זכות העיון במידע מוסדר בסעיף 13 לחוק ובתקנות הגנת הפרטיות. אולם, לעיון בצילומים במצלמות המעקב יש להתייחס למאפיינים ייחודיים לנוכח אופי המאגר ובשים לב לקשיים הפרקטיים והמשפטיים הכרוכים במימוש זכות עיון באוסף הצילומים, סבור הרשם שבדרך כלל לא יהיה צורך להעניק זכות עיון במאגר הקלטות בו לא בוצע עיבוד של המידע המאפשר אחזור לפי זהות המצולמים, בתנאי שמשך שמירת הצילומים אינו עולה על 30 ימים.

4.       אבטחת מידע. סעיף 17 לחוק מטיל אחריות לאבטחת המידע במאגר על בעל מאגר המידע, מנהל מאגר המידע והמחזיק בו. אבטחת מידע מוגדרת בסעיף 7 לחוק כהגנה על שלמות המידע ומניעת חשיפתו העתקו או שימוש בו ללא רשות כדין. על

  הגורמים האחראים לאבטחת המידע מוטל לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשגת

  רמה נאותה שלה לפי דרישות הדין והרגולציה המעודכנים למועד הרלבנטי 17 ,  כאשר המינימום הנדרש הוא נקיטת אמצעי האבטחה המפורטים בסעיף 3 לתקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים),

התשמ"ו 1986 .

5.       הגבלת השימוש במידע. אין לעשות שימוש בצילומים, ובכלל זה העברה, מסירה או גילוי לגורמים שאינם קשורים לארגון מציב המצלמות או למטרה המקורית של השימוש בצילומים. קל וחומר, שאסור גם למסור את הצילומים ממצלמת המעקב לפרסום באמצעי התקשורת, אלא במקרים קונקרטיים שבהם יש נימוקים מיוחדים ויוצאי דופן לכך.

לסיכום:

·         ככל שמדובר בהתקנת מצלמות מעקב בסביבת עבודה הנחשבת לרשות היחיד של העובד יש לקבל את הסכמתו לכך. במידה והדבר יעשה בניגוד לרצונו יחשב הדבר להרעה בתנאי עבודתו ותעמוד לו הזכות להתפטר בדין מפוטר.

·         יש לידע את העובדים והציבור המבקר במשרד בו הותקנו מצלמות בדבר קיומם של המצלמות.

·         במסגרת יחסי עבודה קיבוציים יש חשיבות למעורבות ועד העובדים בתהליך קבלת ההחלטות.

·         יש לטפל במידע הנאגר המצלמות באופן שיבטיח את השמירה על הפרטיות של המצולמים, ולהבטיח כי המידע לא ישמר במאגר מעבר לדרוש ובהתאם למטרה שלשמה הותקנה המצלמה.

---

[1] בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי נתניה (פורסם בנבו, 2006.)

[2] עב'(ח'י) 2887/03 סרגי ריבן נ' גרינקו מקסים, ניתן ביום  2.11.06 .

[3] שם.

[4] דמ"ר 39840-04-10 לודמילה לשצינר נגד פאר מרכז החלמה רפואי בע"מ.

[5] בש"א 1226/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות הפקידים נ' מרכז השלטון המקומי, עבודה ארצי, כרך לג' (72).

[6] לפרוט מלא של התהליך ראה: הנחיות רשם מאגרי המידע 4/2012, הרשות למשפט וטכנולוגיה, משרד המשפטים.

[7] שם

הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות

הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות

מאז התווסף ל"חוק השוויון" פרק הנגישות חלפו כבר שלוש עשרה (13) שנים, ועדיין ניראה כי חוסר נגישות חברתית, ועמה הבדידות, נותרה אחת הבעיות המרכזיות בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. במובנים רבים חוסר הנגישות משאיר את בעלי המוגבלות מחוץ לקהילה הרחבה ומעביר להם את המסר "אתם לא שייכים". ניראה כי החברה שלנו עדיין לא הפנימה את הצורך והיתרון שבהתאמת הסביבה והנגשתה לאנשים עם נכויות כך שיוכלו לצאת ולבוא בה כאחד האדם. 

אחד האלמנטים המרכזיים בהבטחת שוויון זכויות עבור אנשים עם מוגבלות הוא הבטחת נגישות החברה, ובתוך כך נגישות הסביבה הבנויה, התחבורה, המידע והתקשורת, כמו גם נגישות השירות ומוצריו, וזאת על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות להתערות בחברה, ללמוד, לתפקד, לעבוד, לנוע ולבלות על פי רצונם, יכולתם ומשאלותיהם. 

המהפכה החברתית -  משפטית, שמתחוללת בשנים האחרונות בעולם המערבי לא פסחה על ישראל. חוק שוויון זכויות אנשים לבעלי מוגבלויות שחוקק ב-1998 והתוספת של פרק הנגישות, כאמור, בשנת - 2005 ניסו להתמודד עם הבעיה, ולהעמיד את עניינם של האנשים עם המוגבלות כסוגיה של זכויות אדם.
יישומו של החוק, לא היה, ואיננו, דבר של מה בכך, היות והוא כרוך בהקצאת משאבים משמעותיים, הובלת תהליכי תכנון, ובעיקר שינוי תפיסה חברתית מיושנת, שאינה מתכתבת עם שיח של זכויות.

במהלך השנים נמתחה ביקורת נוקבת על אופן וקצב יישומו של החוק. לעניין זה מחזיקות הרשויות המקומיות, בשני כובעים: הן אחראיות למתן שירותים לציבור, ובה בעת נושאות באחריות למבני ציבור, כגון: מבנה העירייה, בתי כנסת, בתי ספר, מועדונים ועוד, ולמרחב הציבורי המוניציפאלי, כמו: מדרכות, פארקים ציבוריים, גני שעשועים, תחנות אוטובוס ועוד. בכובעה השני, העירייה ממונית על האכיפה של חוקי התכנון והבנייה, מתן רישוי לעסקים וכיו"ב הליכים שבמסגרתם היא אמורה לאכוף את יישומו של החוק. 

בכל הקשור לבנייה חדשה ניראה, שרובן המכריע של הרשויות עשו את הנדרש והן מצרפות יועץ נגישות לכל תכנית בינוי חדשה מה שמבטיח עמידה בתקני הנגישות שנקבעו. הבעיה הגדולה מצויה בהשלמת הפערים במבני ציבור קיימים. אילוצים תקציביים וחסר במודעות גורמים לכך, שקצב ההתקדמות אינו מספק, וכי הסיכוי שהרשויות יעמדו ביעדי החוק- השלמת כל פערי הנגישות עד שנת 2018- הוא קלוש. 

ההכרה בזכותם של אנשים עם מוגבלויות לקיים חיים תקינים ונורמאליים במרחב העירוני נוסחה לראשונה ב24 במרץ 1995 בברצלונה, ספרד ב"הצהרה של ערים ומוגבלים". 

רימרמן וארטן-ברגמן (2005) טוענים כי קיים פער בין ההוראות המפורטות בחוק לבין המצב בפועל. יישום חלקי זה מעלה את השאלה, האם ניתן להצביע על עלייה בהיקף השתתפותם של נכים בחברה הישראלית, או שמא לשון החוק, קרי שפת הזכויות, תלושה מן ההוויה הישראלית ומערכיה, ולא הביאה לתמורה ממשית בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. 

מבחינה שערכנו בקריית ביאליק אנו מסיקים כי ברמת ההצהרות והכוונות העירייה נמצאת במקום טוב. 

העירייה מצהירה בחזונה על חשיבות השילוב של אנשים עם מוגבלויות והיא מקיימת את המסגרות שתפקידן לקדם את הנושא, כמו ועדת נגישות, רכז נגישות ותמיכה בקהילה נגישה. בעלי מוגבלויות בעיר נגישים לקבלת החלטות באמצעות נציגה ישירה המכהנת במועצת העיר, וממלאת תפקידים מרכזיים בנושא: היא משמשת כיו"ר ועדת הנגישות, יו"ר קהילה נגישה, ומכהנת בועדות אחרות שדנות בנושאים, שלהם נגיעה כזו או אחרת לבעלי מוגבלויות. 

פגם בערבות בנקאית – עילה מספיקה לפסילת הצעה

מגישים הצעה במכרז פומבי? שימו לב לפרטים הקטנים. חובה לעקוב אחר הנחיות המכרז לעניין הערבות הבנקאית ולפעול בצורה דווקנית בהתאם להנחיות. כל סטייה לטוב ולרע יכולה להביא לפסילה אוטומטית של ההצעה ולהותיר את המציע מחוץ למשחק.  

מכרזים ציבוריים המתפרסמים ע"י גופים מנהליים--רשויות מקומיות, משרדי ממשלה ורשויות ציבוריות אחרות – מכתיבים שורה של תנאים בהם נדרש המציע לעמוד, זאת על מנת, שיוכל להתמודד במכרז הפומבי של הרשות. אחד התנאים הנדרשים הוא צירופה של ערבות בנקאית בהתאם לכללים שנקבעו על ידי עורך המכרז.  

כל סטייה, ולו הקטנה ביותר, מתנאי הערבות, כפי שהם מנוסחים במכרז, יוכלו להוות עילה לפסילת ההצעה, למעט חריגים נדירים.

לפי סעיף 10 (א)(8)  לתקנות העיריות (מכרזים) מסמכי המכרז יכללו , בין היתר, "נוסחי הערבויות הבנקאיות הנדרשות, גובה הערבות, ומשך הערבות".

לפי ההלכה הפסוקה, פגם בערבות יש בו, בדר"כ, כדי לפסול את ההצעה במכרז[1]. יחד עם זאת, לכלל הנ"ל ישנם יוצאים מן הכלל שהם בגדר החריג שבחריג. לעניין זה ניתן להזכיר את פסק דינו של השופט מלצר בעע"מ 5834/09 אדמונית החורש נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם באתר נבו) שם נפסק:

        "קיימים פגמים מסוימים ונדירים בערבות הבנקאית, אשר ניתן לשקול האם יש מקום להכשירם, שאם לא תאמר כן יימצא כי אותו "חריג שבחריג" הנזכר בפסיקה - בפועל כמעט שלא יהיה בנמצא. כעולה מן האמור לעיל, בחריגים מצומצמים אלה יש לכלול פגם בערבות בנקאית הנובע מפליטת קולמוס, או מטעות סופר, או מהשמטה מקרית, או מהוספת דבר באקראי (להלן ביחד: טעות), כאשר - כתנאים מצטברים - חייבות להתקיים דרישות נוספות אלה (ענין אבראהים; ענין י.ת.ב):                      

(א)       הטעות נלמדת מהערבות עצמה;

(ב)        ניתן לעמוד על כוונתו המדויקת של השוגה, תוך שימוש בראיות אובייקטיביות מובהקות, המצויות בפני ועדת המכרזים במועד פתיחת תיבת המכרזים;

(ג)        על פני הדברים נראה כי הטעות, או אי-גילויה טרם הגשת ההצעה, מקורם בתום לב והם נובעים מהיסח דעת גרידא ולא מכוונת מכוון כלשהי של המציע, או של הבנק הערב;

(ד)        אין בטעות ובתיקונה כדי להקנות למציע יתרון הפוגע בעקרון השוויון וביתר הכללים של דיני המכרזים. "

פסק הדין בתיק עע"מ 2638/12 רשות שדות התעופה בישראל נ' א.א. עינת מסעדות בע"מ נפסק כך:

עיון בפסיקה אשר אליה היפנה השופט מלצר ובפסיקה נוספת מלמד כי אין מדובר במצבים שבהם נפלה טעות סופר, ומכל מקום אין ניתן ללמוד על קיומה מכתב הערבות עצמו, אלא מדובר בהם בהגשת ערבות שתוקפה שונה מזה שנדרש במכרז. בעניין זה הפסיקה אכן מחמירה, ובדין כך, וערבות בנקאית שתוקפה קצר ולוּ במקצת מהנדרש אינה תקֵפה

מן הכלל אל הפרט:

מהפסיקה ניתן ללמוד כי הכלל הוא שפגם בערבות בנקאית מצדיק פסילת הצעה למעט במספר מצומצם של חריגים שנלמדו בפסיקה. אי צירוף ערבות בנקאית כלל אינו נמנה עם אותם חריגים, ועל כן מכרז שלא צורפה אליו הצעה דינו אחת-להיפסל.  

גם טעות בתאריך תוקף הערבות שאינה נלמדת מן הערבות עצמה תביא לפסילת ההצעה.

עוד יצוין כי גם ערבות בנקאית מיטיבה, כזו שסכום הערבות גבוה מהמבוקש בתנאי המכרז או שהתאריך הנקוב בה הוא מאוחר לתאריך הנקוב, גם אז תיפסל ההצעה שכן מדובר בפגיעה בתנאי השוויון של המתמודדים במכרז.

מכאן, שיש לתת תשומת לב מוגברת לערבות הבנקאית על כל סעיפיה ולוודא כי היא תואמת אחת לאחת את המבוקש בתנאי המכרז.

           

---

[1] ראה: פס"ד 2628/11 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ מדינת ישראל . 

לחזק את שומרי הסף

אובדן האמון של הציבור ברשות המקומית, וביכולתן לשרת את האינטרסים המקומיים של הציבור,  הולך ומעמיק עם השנים. הציבור ממשיך לגלות חוסר עניין בזהותו של ראש העיר הבא, ועוד יותר מזה בחברי מועצת העיר או חברי המועצה המקומית. העדות הטובה לכך היא אחוז ההשתתפות הנמוך מאד בבחירות המוניציפאליות.  ככלות הכל, מדובר בקבוצת אנשים שלמעשה מקבלת שורה של החלטות שלהן השפעה מכרעת על איכות החיים שלנו, התושבים.

 הם שמכריעים בשאלה בכמה יעלה שיעור מס הארנונה שנשלם, קובעים מי יסלול לנו את הכביש לשכונה ומה תהייה צפיפות הדיור בשכונה החדשה שנבנית בסמוך לשכונה הקיימת שלנו. הם יכריעו מה יהיה תקציב החינוך, מהו הציביון התרבותי שבו יושקעו כספי המסים, ומה יהיו הקריטריונים לתמיכה באוכלוסיות החלשות בעיר.

אז למה הציבור כל כך אדיש? בואו נביט לרגע ברשימת ראשי הערים (כ-40) שצעדו לאחרונה לתוך משרדי אגף החקירות של משטרת ישראל על מנת להיחקר תחת אזהרה, כחשודים בשורה של עבירות- החל מקבלת שוחד ועד עבירות מין-, כדי להבין עד כמה פחת מעמדו של ראש העיר במדד האמינות הציבורית.

אבל זה לא הכל. מי מאתנו לא נחשף פה ושם למעשי שחיתות "קטנים" שאינם מגיעים לכדי עבירת פלילית. סידור של מכרז לחבר קרוב, מינוי בן משפחה או מקורב פוליטי לתפקיד, היתר לחריגת בנייה לקבלן המקומי, שברוב טובו גם הרים תרומה למסע הבחירות, ועוד כהנה מקרים, שגורמים לרבים מאתנו לסנן את המשפט "כולם מושחתים" "כולם אותו הדבר", לאבד אמון ולהימנע מלקחת חלק בהליך הבחירה.

מן עבר השני רווחת התחושה בקרב הציבור הרחב שראשי הערים מתנהלים כ"דיקטטורים". לא ניתן כמעט להשפיע על החלטותיהם גם כשברור שהם טועים. יש רשויות שבהן בונה ראש העיר חצר ביזנטית, שמשרתת בנוסף לצרכיו הפוליטיים גם את צרכיו האישיים, ומסייעית לו להעצים את כוחו. בכח הזה הוא משתמש כדי לרמוס את יריביו מהאופוזיציה, תוך שימוש לרעה בכח שמעניק לו התפקיד הציבורי ממלכתי. ישיבות מועצת העיר הפכו זה מכבר להצגה הטובה בעיר. כל הסיבות הטובות לחוש סלידה.  

ניתן להצביע על רשויות בהן ראשי ערים חזקים מרשים לעצמם למנות בני משפחה קרובים לתפקידי מפתח ברשות או בשלוחותיה ואין פוצה פה ומצפצף.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות? אחד האמצעים המידיים שיצמצמו את מפלס השחיתות ברשויות מקומיות הוא הגבלת מספר הכהונות. לא יותר משתי קדנציות. תחלופה גדולה יותר תמנע מראשי ערים להקים "אחוזות פרטיות" ותזרים כוחות חדשים ורעננים למערכת העירונית. 

גוף נוסף ובעל פוטנציאל למניעת שחיתות הוא יחידות הביקורת ברשות המקומית. אלו רצוי שיהיו חיצוניות. טוב היה עושה משרד הפנים לו היה מוביל רפורמה חקיקתית שתקבע כי יחידת מבקרים שיועסקו ישירות ע"י המשרד, ולא יהיו כפופים לראש הרשות, היא שתהיה אמונה על הביקורת ברשויות. כך יוכלו המבקרים לפעול בעצמאות ולהוות גורם מרסן. 

המבקרים יעבדו ברשות המקומית תקופה מוגבלת ומוגדרת מראש, ובסיומה יעברו לרשות אחרת. כך תימנע היטמעות של המבקר בצוות העירייה והתפתחות של מחויבויות אישיות כלפי ראש הרשות ובכירי עירייה אחרים.

זו כמובן חייבת להיות החלטה של השלטון המרכזי. אולם כאשר גם בשלטון המרכזי יש תופעות שחיתות מדאיגות קשה יהיה לצפות שמישהו שם יחליט להעמיד את מיגור השחיתות ברשויות המקומיות בסדר עדיפויות גבוה. 

אם כן לא נותר אל לחזק הן שומרי הסף הקיימים ככל שניתן, לןקית וציבורית, ולפעול להקמת גופים חוץ שלטוניים ובלתי תלויים במגזר השלישי, דוגמת "אומץ" "הצלחה" ו"התנועה לאיכות השלטון"  שכל מטרתם תהייה אחת: מיגור השחיתות בשלטון המקומי. ארגון כזה שאפשר שיקרא "המרכז לשלטון מקומי תקין" ישים תחת עינו הבוחנת רשויות מקומיות סוררות ויתרום אף הוא להפחתת השחיתות הגואה.  

הכותב: מימון פאר, LLB  ו-  MA במשפטים. חבר מועצת העיר קריית ביאליק לשעבר ויו"ר ועדת הביקורת. מרצה לביקורת ובקרה בשלטון המקומי.