חובת הנגשה של מוסדות חינוך - חובת הנגישות לא בלו"ז של הרשויות

חובת הנגישות לא בלו"ז של הרשויות 

בעוד כששה חודשים יגיעו הרשויות המקומיות לנקודת הגמר בכל הקשור להנגשת מוסדות חינוך. ביום 01.05.19 יהיו כל הרשויות מחויבות לעמוד בתנאי החוק להנגשה כללית של בתי הספר בישוב. זאת, לצד התמודדות עם הצורך בביצוע הנגשות פרטניות בהתאם למצב ולמועד הנרשמים לבית הספר.

החוק הטיל על הרשויות שתי חובות מרכזיות: חובת הנגשה כללית וחובת הנגשה פרטנית.

כפי שנאמר, הרשויות המקומיות חייבות לסיים את כל העבודות להנגשה כללית של בתי הספר עד ליום 01.05.19 כך שלאחר מועד זה יהיו בכל בית ספר ברשות שלושה דברים: פיר למעלית, שירותים מונגשים וכניסה מונגשת.

ספק אם כל הרשויות יעמדו בתקנות כפי שהן והחשש כי לא יהיה מנוס מכך שראשי הרשויות יפעילו לחץ על הכנסת להאריך את המועד.

חובת הנגשה נוספת המונחת על כתפי הרשות המקומית היא חובת הנגשה פרטנית. חובה זו קובעת כי  מיד כשנודע לרשות (בדר"כ במועדי ההרשמה) שבבית הספר ילמד תלמיד עם מוגבלות או שאחד ההורים הוא עם מגבלות חייבת העיריה לבצע הנגשה מתאימה כך שהעבודות תסתיימנה עד פתיחת שנת הלימודים. סוג העבודות במקרה הזה יותאם לסוג המוגבלות ולאמצעי ההנגשה הנחוצים למקרה הפרטי.

בחלק מהרשויות ישנה תופעה של אי עמידה במועדים כך ששנת הלימודים נפתחת וההנגשה הפרטנית, למרות שהעירייה מודעת לה, לא בוצעה.  לרוב הטענות תהיינה קשורות בהשתתפות הכספית לה זכאית הרשות מתקציב משרד החינוך.

רשויות שאינן עומדות בהוראת חוק שיויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות צפויות לשלם פיצוי של עד 50,000 שח ללא צורך בהוכחת נזק.

בשנים האחרונות נידונו מספר תביעות סביב הנושא ורובן ככולן הוכרעו נגד הרשות.

שלכם, עו"ד מימון פאר
050-5665505
www.peerlaw.co.il

"תכנון משפטי"- חידושים מעשיים בחקיקה

"האם יש חלופה למינוי אפוטרופוס? 

כל מה שחשוב לדעת על תיקון 18 לחוק האפוטרופסות, ואיך זה נוגע לכל אחד מאתנו.

מאת: עו"ד מימון פאר- מוסמך מטעם האפוטרופוס

תיקון 18 לחוק האפוטרופסות ניכנס לתוקף באפריל 17 והוא משנה את כל נושא האפוטרופסות בישראל. התיקון מאפשר לבצע תכנון משפטי במסגרתו יוכל אדם לקבוע בעודו צלול מי הוא רוצה שיטפל בענייניו.

המגמה: צמצום הפגיעה בזכויות

נתחיל בכך שישנה מגמה של המחוקק (כלומר, הכנסת) לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בזכויות של אנשים. לדוגמא: מינוי אפוטרופוס לאדם שולל ממנו את כל זכויות ההחלטה שלו על גורלו, ולמעשה מבטל את רצונו. התיקון לחוק יוצר סדרה של כלים (מסמכים ) חדשים שמאפשרים לאדם לעשות "תכנון משפטי",  בשעה שהוא בצלילות הדעת. באמצעות תכנון נכון הוא יוודא שגם כאשר הוא לא יהיה בעל כושר החלטה רצונו יבוא לביטוי, ולמעשה נחסוך את הצורך בהוצאות מיותרות ובריצות לבית משפט שיכריע.

אז מהם אותם כלים (מסמכים) שהתיקון החדש של חוק האפוטרופסות מייצר?

הראשון והחשוב שבהם:  "ייפוי כח מתמשך".

אדם יכול, בשעה שהוא בצלילות הדעת, לקבוע מי הוא רוצה שיטפל בענייניו, אם וכאשר הוא יהיה ללא כושר החלטה (איבוד כושר החלטה יכול להיות זמני, כתוצאה מטיפול רפואי מסויים, צפוי או לא צפוי, או קבוע כתוצאה ממחלה מתפתחת).

בייפוי הכח המתמשך הוא יכול למנות אדם, אחד או יותר, שהוא סומך עליהם, לטפל בענייניו הרכושיים / כספיים או הרפואיים. הוא יכול לקבוע כיצד הם ינהלו את הדברים. הוא יכול לקבוע אילו טיפולים רפואיים הוא מעוניין לקבל ואילו הוא מבקש שלא לבצע. הוא יכול לקבוע כיצד יתנהל חשבון הבנק שלו ו/או העסק שבבעלותו. הוא יכול לחלק את המינוי בין מי שמטפל בעניינים כספיים ובין מי שיטפל בעניינים רפואיים, והוא כמובן יכול גם לקבוע באילו תנאי יכנס ייפוי הכח המתמשך לתוקף.

הדבר מבטיח שלכשיקרה המצב שבו האדם יאבד את כושר ההחלטה רצונו יבוא לידי ביטוי בכל ההחלטות ללא צורך למנות אפוטרופוס מטעם בית המשפט. 

הכלי (מסמך) השני: "מתן הנחיות למינוי אפוטרופוס".

אדם בגיר רשאי, ע"פ התיקון, לתת הנחיות מקדימות לצורך מינוי אפוטרופוס אם בעתיד יקבע בית המשפט כי יש למנות לו אפוטרופוס.

במסמך ההנחיות המקדימות יכול האדם לקבוע את שמו של היחיד או התאגיד שהאדם חפץ כי הוא יהיה האפוטרופוס שלו. כמו כן, יכול האדם לתת הנחיות מקדימות באשר לרצונו באשר להחלטות עתידיות שהאפוטרופוס עתיד לקבל בשמו ועבורו. 

הכלי (מסמך) השלישי:  "מסמך הבעת רצון"

המסמך מאפשר למי שממלא היום תפקיד של אפוטרופוס על אדם בגיר, ילד הורה או אח וכדומה, לקבוע במסמך מי הוא היה רוצה שימלא את מקומו כאפוטרופוס במידה והוא יאבד את היכולת למלא את התפקיד.

כלי (מסמך) נוסף בתיקון: מינוי "תומך בקבלת החלטות"

המחוקק מבקש לאפשר לאדם, גם במצב של מוגבלות כזו או אחרת, לקבל את ההחלטות על חייו בעצמו, תוך הבנה שאותו אדם לא פעם מתקשה בקבלת החלטות לבד. במקום ללכת לפתרון "הקל", יחסית, ולמנות לאותו אדם אפוטרופוס שיחליט במקומו, ולמעשה יפקיע מהאדם את הזכות להחליט על חייו, בוחר המחוקק למנות לו תומך בקבלת החלטות. תפקידו של התומך הוא לסייע לאדם לקבל החלטות תוך דגש על כך שהוא תומך בהחלטה ולא מחליט במקומו. במקרה זה יכול התומך להיות בן משפחה קרוב או בעל מקצוע, שבעל המוגבלות סומך עליו ויכול להתייעץ איתו לגבי החלטותיו.

ולסיום, כל המסמכים מופקדים אצל האפוטרופוס הכללי ונכנסים לתוקף באישורו.

המחוקק אף קבע כי על יפויי כח מהסוג הזה יוכלו לחתום רק עורכי דין שעברו הסמכה של האפוטרופוס והוכשרו לכך.

להרצאות, הכשרות צוותים מקצועיים וייעוץ ניתן לפנות אל החתום מטה.

בברכת בריאות ושנה טובה.

מימון פאר, עו"ד 

maymonpeerlaw@gmail.com

http://www.peerlaw.co.il

050-5665505

כשפרויקט תמ"א 38 גורם נזקים לשכנים

כשעבודות השדרוג של השכנים הופכות למפגע

לעיתים רשלנות של קבלנים הופכת על עבודות השדרוג בבניין השכנים למפגע עבור הסביבה כולה. איך מתמודדים? למי פונים? את מי ניתן לתבוע?

חשיבותו של פרויקט תמ"א 38 אינה נתונה במחלוקת. הפרויקט מעניק אפשרות לבעלי דירות לחזק את הבניין בו הם גרים, כדי להגן עליו מפני רעידות אדמה. באותה הזדמנות גם משביח היזם  את הנכסים השייכים לדיירי הבניין. זוהי עסקה בעלת עיקרון פשוט: ליזם ניתנות זכויות בנייה נוספות בבניין (הוספת יחידות דיור), ובתמורה הוא מתחייב לחזק את הבניין ואף להוסיף לטובת הדיירים מרכיבים כמו ממ"דים, מרפסות, מחסנים, מקומות חנייה ולעיתים גם מעלית. כל הצדדים נהנים.

ואולם, מאחר והעבודות במסגרת תמ"א 38 נעשות בסביבה בנויה ומאוכלסת, ותקופת העבודות מתפרסת על פני חודשים ארוכים (לעיתים יותר משנה) הן עלולות להשפיע על איכות החיים של דיירי הבניינים הסמוכים ולהפוך למטרד. מבנה שעובר שדרוג ע"פ תמ"א 38 הופך עד מהרה לאתר בנייה לכל דבר ועניין: משאיות שמגיעות לפרוק ציוד כבד, חומרי בנייה מונחים על המדרכה וחוסמים את הדרך, משאיות חוסמות את תנועת הרכבים ברחוב, בעלי מקצוע באים והולכים וחוסמים את החניה הפרטית, אבק בכמויות גדולות, רעש 24/7, ולכלוך בכל פינה. זו מנת חלקם של כל דיירי הבתים המתגוררים בסמוך.

משום כך, על היזם ו/או הקבלן המבצעים את העבודות חלה חובת זהירות כלפי מי שעלולים להינזק מעבודות הבניה (דיירים, שכנים, עוברים ושבים וכיו"ב). חובת זהירות זו מטילה על היזם והקבלן כאחד אחריות לפעול על פי החוקים המחייבים, ולעשות את כל אשר ניתן כדי לצמצם את המטרדים לסביבה, וכמובן להימנע מגרימת נזקים לרכושם של השכנים לא קל וחומר לגופם.  

שורה של חוקים חלים על פעולות הקבלן ומחייבם אותו לפעול בזהירות על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם של מי שחיים בסביבה הסמוכה לאתר העבודות. לדוגמא, חוקים מתחום התכנון והבנייה מחייבים את היזם להעסיק באתר הבנייה אך ורק קבלן רשום במרשם הקבלנים. הקבלן חייב על פי חוק לגדר את שטח העבודות ולחצוץ בין האתר בו מתקיימות העבודות למבנים סמוכים, יש לפרוס על הבניין רשת הגנה שתגן מפני נפילת חפצים מגובה (כגון: כלי עבודה, חומרים, עצים וברזלים), חלה חובה להציב שלט שכולל את פרטיהם של  היזם והקבלן אשר מבצעים את העבודות במקום, הקמה ופרוק של פיגומים מחייבים נוכחות של קבלן מורשה בשטח ועוד.

חוקים מתחום הנזיקין. אלו מחייבים את הקבלן להימנע מיצירת מטרד ליחיד (פקודת הנזיקין), להימנע ממפגעי רעש ואבק בלתי סבירים (חוק למניעת מפגעים) ובכלל לפעול באופן שבו קבלן סביר היה פועל, ולהימנע מהעסקת עובדים שאינם בעלי מקצוע מורשים. 

לא פעם, יזמים שמנסים לחסוך בעלויות ולהגדיל את הרווחים עושים כל שניתן להפחית את עלויות העבודה גם במחיר של ויתור על עבודה מקצועית ואמצעי בטיחות. בכך הם יוצרים במו ידם סיכון לסביבה וחושפים את עצמם לתביעות משפטיות בגין נזקי רכוש ולעתים אך בגין נזקי גוף.

למי אפשר לפנות?

ככל שאנו נתקלים ביזמים שגורמים נזק ונמנעים מנקיטת אמצעי זהירות ניתן לפנות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה. בידה של הועדה סמכויות רחבות לאכוף על הקבלן את החוק ואת תנאי היתר הבנייה, כולל הוצאת צו להפסקת עבודות.

גם על הועדה חלה חובת זהירות כלפי האזרח וככל שהיא לא תמלא את חובתה לאכוף את החוק היא יכולה גם כן לעמוד בפני תביעה נזיקית בגין נזקים שיגרמו בעתיד ע"י היזם/קבלן.

גם על דיירי הבית שבבניה אשר חתמו על חוזה התקשרות עם הקבלן חלה אחריות, והם צריכים לוודא כי הקבלן פועל בהתאם לחוק ובהתאם להסכם ההתקשרות עימם. ככל שהדיירים יעצמו עין ויאפשרו לקבלן להמשיך לגרום נזק לסביבה הם עלולים למצוא עצמם נתבעים בגין הנזקים, וידרשו לשאת באחריות.

 מה ניתן לעשות?

·         לדיירי הבית שמבקשים לצאת לפרויקט תמ"א 38 חשוב להתקשר עם עו"ד המכיר את הנושא אשר ילווה אותם לאורך כל ההליך, ויגן על האינטרסים שלהם. ככל שההסכם יהיה מפורט יותר ויכלול את חובות הקבלן, כך יהיו הדיירים מוגנים יותר.

·         לדיירים הגרים בסמיכות ואינם חלק מהתכנית מיד עם תחילת העבודות רצוי לבוא בדברים עם הקבלן ולוודא שהוא מקיים את תנאי החוק ותנאי היתר הבנייה. בפנייה זו ניתן לערב גם את דיירי הבית שהתקשר עם היזם, שכן בידי הדיירים בבית שבו העבודות מתבצעות מצויים גם מנופי כח גדולים יותר מול הקבלן וגם אינטרס שלא יגרמו נזקים לשכנים.   

·         על הדיירים, אלה שגרים בבניין המשתדרג ואלה הגרים בסמוך,  לוודא שהיזם מעסיק באתר הבנייה קבלן רשום ברשם הקבלנים. זהו תנאי בהיתר הבנייה, וככל שהוא לא מתקיים ניתן לפנות לוועדה המקומית כדי שזו תפעל לאכוף תנאי זה.

·         יש לוודא שהקבלן נוקט אמצעי זהירות נאותים, שימנעו פגיעה בבתים הסמוכים: הקמת גדר לכלל האתר, הקמת גדר הפרדה בין שטח הבנייה למגרשים סמוכים,  פריסת רשת הגנה מפני נפילות מגובה, מסירת מידע לתושבים במקרים של פעולות בעלות אופי מסוכן ועוד.

·         אם בכל זאת נגרמים נזקים רצוי מאד להסב את תשומת ליבו של הקבלן והיזם ולהתריע.  

·         חשוב מאד לתעד את העבודות המזיקות והנזקים עצמם. לצלם כל דבר אפשרי ולאסוף ראיות ככל שניתן.

·          לשמור כל התכתבות עם היזם, הקבלן או מנהל העבודה בשטח. ניתן גם לעשות צילומי וידאו המתעדים את הנזקים בזמן אמת.

·         בתום העבודות יש להזמין שמאי על מנת שיבצע הערכה של הנזק.

·         יש לשמור כל קבלה בגין תשלומים שנעשו תוך כדי העבודות ואשר נדרשו כתוצאה מהן.

·         במידה והנזקים ממשיכים לא להסס לפנות לעורך דין מומחה בתחום על מנת שילווה ויתדרך את הנפגעים לכל אורך תהליך הבנייה. ככל שעורך דין מקצועי יכנס לתהליך מוקדם יותר כך יגדלו סיכויי התביעה. לא פעם מגיעים נזקי בנייה ממיזמי תמ"א 38 למאות אלפי שקלים.

הכותב: מימון פאר, עורך דין לענייני רשויות מקומיות.

תחומי עיסוק: ייצוג דיירים בתכניות תמ"א 38 ובתכניות פינוי בינוי. ייצוג בתביעות נגד קבלנים בגין נזיקים שנגרמו מעבודות בנייה בתמ"א 38, ייצוג דיירים בתביעות נזיקין שנגרמו כתוצאה מפיצולי דירות. ייצוג נגד רשויות מקומיות בענייני ארנונה, היטלים, מכרזים ועוד.

 אתר: www.peerlaw.co.il

דוא"ל: maymonpeerlaw@gmail.com

טל: 04:6891110 נייד: 0505665505 

לשון הרע ואישי ציבור- מהי הזכות העדיפה?

מאת מימון פאר*, עורך דין לענייני עירייה.

כאשר בית המשפט דן בתביעת לשון הרע שבה התובע הוא איש ציבור צף ועולה ביתר שאת המתח בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לשם טוב. למי מעניקים בתי המשפט את הבכורה במאבק בין שתי זכויות אלו?

הזכות לשם טוב מוכרת בדין הישראלי כזכות יסוד חוקתית הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, מדובר בזכות, שההכרה בה היא בעלת שורשים עתיקים של ממש, המגיעים עד לכתבי שלמה המלך, שטען בספר קהלת כי 'טוב שם משמן טוב'. כדי להגן על זכותם של פרטים וחברות לשם טוב יצר המחוקק הישראלי את חוק איסור לשון הרע – תשכ"ה - 1965.

לצידה של הזכות לשם טוב מתקיימים עקרונות חוקתיים חשובים אחרים כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. הזכות לחופש הביטוי נולדה כצורך להבטיח שוק רעיונות חופשי, מגוון דעות וחשיפת האמת, ועל אף שהיא אינה מעוגנת בחקיקה או בחוק יסוד, בתי המשפט בישראל העניקו לה הגנה.

חוק איסור לשון הרע מאפשר למי ששמו הטוב ניפגע לתבוע פיצויים על נזקים שנגרמו לו, ובכך הוא מניח לפתחו של בית המשפט את מלאכת האיזון בין שני אינטרסים חשובים אלו: הזכות לשם טוב מחד, וחופש הביטוי מאידך. המתח בין שתי זכויות אלו מציף על פני השטח את השאלה מה משקלה של הזכות לשם טוב כאשר מולה ניצבת זכות, חשובה לא פחות, של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת? למי מהן תינתן הבכורה?

משנה תוקף מקבלת השאלה כאשר בדבר לשון הרע מעורבים אישי ציבור, ששמם הטוב, הוא לעיתים, הנכס החשוב אם לא היחיד שיש להם. שני צדדים למטבע: מחד, ניתן להניח, שבנסיבות אלו, ייתן ביהמ"ש משקל מכריע לשמו הטוב של האדם. מאידך, ניתן לטעון כי מי שעוסקים בעניינו של הציבור צריכים להיות חשופים יותר לביקורת ציבורית, נוקבת ככל שתהיה, ולכן משקלם של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת עדיף.

אנו מניחים כי בתי משפט בישראל בבואם להכריע בתביעות לשון הרע, שמעורבים בהם אנשי ציבור, יעניקו משקל רב יותר לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת על פני זכותו של איש הציבור לשם טוב. אין להתעלם מכך כי העדפה זו מתרחשת על רקע תרבות פוליטית, שבה נציגי הציבור אינם ששים לקבל על עצמם אמות מידה מחמירות בכל הקשור להתנהלותם הציבורית וטוהר מידות. הביטוי לכך צף  ועולה בפרשיות שחיתות והתנהלות ציבורית בלתי ראויה הנחשפים ע"י אמצעי התקשורת חדשות לבקרים. פרשיות בהן אנשים שהציבור בחר או מינה לדאוג לענייניו רומסים ברגל גסה נורמות ציבוריות תקינות. מצב דברים זה מעצים את חשיבותם של אמצעי התקשורת וחושפי שחיתויות ברשויות ציבוריות.

 לא נכחד העדפה ברורה ובולטת של חופש הביטוי, שמשמעותה חשיפת אנשי ציבור לביקורת חריפה ונוקבת הופכת לחרב פיפיות המונחת על צווארו של השרות הציבורי, ומותיר את המערכת הציבורית לא אטרקטיבית עבור אנשים טובים ומוכשרים אשר נרתעים לקבל על עצמם שליחות ציבורית, ובכך בא שכרו של הציבור בהפסדו.

ההלכה הפסוקה, כפי שהיא משתקפת משורה של פסקי דין (אבנרי, אפל, הרציקוביץ', חברת החשמל, בנזימן ועוד) קובעת כי בבואו של בית המשפט לבחון שאלות של הוצאת לשון הרע כלפי אדם המוגדר כאישיות ציבורית, יובאו במכלול שיקוליו עובדת היותו של התובע איש ציבור אשר בחר במודע לקבל על עצמו חלק מהסיכונים הטבעיים של מעמד זה. חלק מהסיכונים, אשר לטענת בית המשפט נלקחו בהחלטה מודעת, ניתן למצוא גם את היותו נתון לביקורת ציבורית, גם אם זו לעיתים נוקבת, גסה וחריפה.

לאור זאת ניתן לראות כי בתי המשפט, בבואם לאזן בין הזכויות המתנגשות, בהתאם לתכליות של חוק איסור לשון הרע- התשכ"ה, 1965, נותנים העדפה ברורה ומשקל גדול יותר לעיקרון חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב ככל שהדברים נוגעים לאישיות ציבורית. ניתן לראות גם כי בתי המשפט אף הרחיבו את ההגדרה לשאלה "מיהו איש ציבור?" וקבעו כי לעניין זה יכול אדם להיחשב "דמות ציבורית" גם אם אינו נושא משרה ציבורית רשמית.

*הכותב הוא עורך דין לענייני רשויות מקומיות, ושימש בעברו כחבר מועצת העיר קריית ביאליק. 

מימון פאר, עורך דין לענייני רשויות מקומיות : מצלמות מעקב במשרדי העירייה- מותר ואסור

מימון פאר, עורך דין לענייני רשויות מקומיות : מצלמות מעקב במשרדי העירייה- מותר ואסור: דיני רשויות מקומיות מותר ואסור בעינינו מצלמות מעקב במשרדי העירייה מימון פאר, עורך דין רשויות מקומיות,  בסקירה על המותר והאסור בהתקנה...

מצלמות מעקב במשרדי העירייה- מותר ואסור

דיני רשויות מקומיות

מותר ואסור בעינינו מצלמות מעקב במשרדי העירייה

מימון פאר, עורך דין רשויות מקומיות,  בסקירה על המותר והאסור בהתקנה של מצלמות מעקב במקומות עבודה, וכן על ההגבלות של הרשם למאגרי מידע.

1.       כללי:

השימוש במצלמות מעקב ובאמצעים טכנולוגיים אחרים במרחב הציבורי הפכו בשנים האחרונות למקובלים ונפוצים ככל שמדובר ברצון להגן על רכוש, למנוע עבירות, לשמור על הסדר הציבורי ואף לפקח על עובדים. 

התקנת מצלמות מעקב ברשות ציבורית, כגון עירייה, מעוררת מספר שאלות משפטיות. ראשית, כרשות ציבורית, מהם ההליכים התקינים שבהם צריך לנקוט טרם ההחלטה להתקין מצלמות? שנית, מרגע התקנת המצלמות והפעלתן, מהי הדרך הנכונה לטפל במידע הנאגר ע"י המצלמות? ומהי האחריות המוטלת על כתפיה של העירייה?  

במקרים בהם העובד אינו בטוח בנחיצות המצלמות ניתן להתייעץ עם עורך דין לעיריות על מנת לדעת מה מותר ומה אסור. להלן מידע בנושא.

2.       הזכות לפרטיות – המסגרת הנורמטיבית

הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע, בסעיף קטן א', כי: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו." זכות זו מוסדרת גם בחוק הגנת הפרטיות. סעיף 2 לחוק מגדיר כי פגיעה בפרטיות היא "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו...וכן צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". 

הזכות לפרטיות הינה זכות עמומה ולה פרשנויות והצדקות שונות. ברמה הבסיסית ביותר משמעותה של זכות הינה בהבחנה בין הפרט לכלל, ובזכותו של הפרט "להיעזב לנפשו".

בפס"ד פלונית[1] מבהיר השופט אהרון ברק כי "הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית, וכי היקפה ייקבע ע"פ הוראות חוק היסוד. בכך הצטרף חוק היסוד לרשימה ארוכה של חוקות ואמנות, המכירות בפרטיות כזכות אדם חוקתית.

3.       התקנת מצלמות במקום עבודה:

במקרים רבים, מקום עבודה נכנס ממילא לגדר רשות הרבים -  בהתאם למאפייניו של מקום העבודה ולמידת נגישותו לציבור הרחב. אולם ככל שמדובר במשרדו של העובד הרי שמדובר ברשות היחיד[2].

ככל שמקום עבודה איננו "שטח ציבורי", הרי שבהתאם לפסיקת בתי המשפט,  הפערים ביחסי הכוחות בין המעביד לעובדיו מחייבים את המעביד המבקש להתקין מצלמה לעמוד בנטל כבד בדומה לדרישות מגוף ציבורי הפוגע בזכות החוקתית לפרטיות. בין השאר יהיה על המעביד להצביע על מטרה לגיטימית להצבת המצלמה, להוכיח כי השימוש במצלמה לא פוגע בפרטיות העובדים במידה העולה על הנדרש, ולוודא שהעובדים מודעים לקיומה ולפעילותה[3].

במידה והמצלמה הותקנה במקום בניגוד להסכמתו של העובד יחשב הדבר להרעה בתנאי עבודתו של העובד והוא יוכל להתפטר מעבודתו בדין מפוטר ולקבל את הפיצויים המגיעים לו[4].

4.       מעסיק ציבורי 

בין צדדים ליחסי עבודה שוררת חובת תום לב מיוחדת, שמוצאת לה ביטוי בחיקוקים מיוחדים ואף זכתה להכרה ולמעמד מיוחד. בית הדין לעבודה אמר דברו פעמים רבות בכל הנוגע לחובת תום-הלב המוגברת הנדרשת ביחסי עבודה: "...ביחסי עבודה 'חבים הצדדים חובת נאמנות ותום לב מוגברים זה לזה, בחינת אדם לאדם מלאך… ובית הדין לעבודה שם גישה זו כנר לרגליו'.[5]

אשר על כן, אפשר שהרשות תשקול היועצות מוקדמת בוועד העובדים בטרם תפנה למהלך של התקנת מצלמות מעקב במשרדי עובדים.

5.       הנחיות רשם מאגרי המידע

יחד עם זאת יש לתת את הדעת לכך כי המידע המצטבר ונאגר במצלמות מצוי ברשותה וסמכותה של הרשות הציבורית וזו מחויבת לנהוג בו בהתאם להנחיות רשם מאגרי המידע.

בשנת 2012 פרסם רשם מאגרי המידע ברשות למשפט וטכנולוגיה (רמו"ט) שבמשרד המשפטים את הנחיותיו בדבר השימוש במצלמות מעקב[6].  ככלל, קובע הרשם, על שימוש במצלמות מעקב במרחב הציבורי, במיוחד בידי רשויות, להבחן בתנאי פסקת ההגבלה החוקתית, כך, לשם ביסוס התכלית הראויה והמידתיות, יש לקבל את ההחלטה על השימוש במצלמת מעקב באופן מושכל ומודע, לאחר בחינת הצרכים והחלופות לשימוש במצלמה, כפי שמוצע להלן.[7]

1.       ידוע הציבור. האיסור שבסעיף 1 לחוק לפגוע בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו, ודרישת השקיפות המוטלת בסעיף 11 לחוק מחייבים ליידע את הציבור על הצבת מצלמת מעקב. אמצעי הידוע המינימלי הוא הצגת שלטים בסמוך למקום בו המצלמה מותקנת, וכן בכניסה לאזור הכיסוי של המצלמה.

2.       שמירת הצילומים לאחר שהם אינם נחוצים עוד מהווה הפרה של עקרון הגבלת המטרה (סעיפים 2(9) ו- 8ב לחוק) ויוצרת סיכוני אבטחת מידע מיותרים, ומשום כך גם פוגעת בזכות החוקתית לפרטיות במידה העולה על הנדרש. יש לבחון בקפידה האם מטרת התקנת המצלמות בכלל מחייבת הקלטה של הצילומים, או שמא ניתן להסתפק בצילום חי בלבד. הקלטה שאינה נחוצה להגשמת המטרה אינה עומדת במבחני המידתיות. ככל שקיים צורך להקליט, יש לקבוע את משך התקופה בה יישמרו ההקלטות. משך שמירת הצילומים יקבע בכל מקרה לגופו לפי מבחני המידתיות, בהתאם למטרה הספציפית של התקנת המצלמה ולרגישות המידע הנקלט בעדשתה.

3.       זכות העיון של המצולם. אופן מתן זכות העיון במידע מוסדר בסעיף 13 לחוק ובתקנות הגנת הפרטיות. אולם, לעיון בצילומים במצלמות המעקב יש להתייחס למאפיינים ייחודיים לנוכח אופי המאגר ובשים לב לקשיים הפרקטיים והמשפטיים הכרוכים במימוש זכות עיון באוסף הצילומים, סבור הרשם שבדרך כלל לא יהיה צורך להעניק זכות עיון במאגר הקלטות בו לא בוצע עיבוד של המידע המאפשר אחזור לפי זהות המצולמים, בתנאי שמשך שמירת הצילומים אינו עולה על 30 ימים.

4.       אבטחת מידע. סעיף 17 לחוק מטיל אחריות לאבטחת המידע במאגר על בעל מאגר המידע, מנהל מאגר המידע והמחזיק בו. אבטחת מידע מוגדרת בסעיף 7 לחוק כהגנה על שלמות המידע ומניעת חשיפתו העתקו או שימוש בו ללא רשות כדין. על

  הגורמים האחראים לאבטחת המידע מוטל לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשגת

  רמה נאותה שלה לפי דרישות הדין והרגולציה המעודכנים למועד הרלבנטי 17 ,  כאשר המינימום הנדרש הוא נקיטת אמצעי האבטחה המפורטים בסעיף 3 לתקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים),

התשמ"ו 1986 .

5.       הגבלת השימוש במידע. אין לעשות שימוש בצילומים, ובכלל זה העברה, מסירה או גילוי לגורמים שאינם קשורים לארגון מציב המצלמות או למטרה המקורית של השימוש בצילומים. קל וחומר, שאסור גם למסור את הצילומים ממצלמת המעקב לפרסום באמצעי התקשורת, אלא במקרים קונקרטיים שבהם יש נימוקים מיוחדים ויוצאי דופן לכך.

לסיכום:

·         ככל שמדובר בהתקנת מצלמות מעקב בסביבת עבודה הנחשבת לרשות היחיד של העובד יש לקבל את הסכמתו לכך. במידה והדבר יעשה בניגוד לרצונו יחשב הדבר להרעה בתנאי עבודתו ותעמוד לו הזכות להתפטר בדין מפוטר.

·         יש לידע את העובדים והציבור המבקר במשרד בו הותקנו מצלמות בדבר קיומם של המצלמות.

·         במסגרת יחסי עבודה קיבוציים יש חשיבות למעורבות ועד העובדים בתהליך קבלת ההחלטות.

·         יש לטפל במידע הנאגר המצלמות באופן שיבטיח את השמירה על הפרטיות של המצולמים, ולהבטיח כי המידע לא ישמר במאגר מעבר לדרוש ובהתאם למטרה שלשמה הותקנה המצלמה.

---

[1] בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי נתניה (פורסם בנבו, 2006.)

[2] עב'(ח'י) 2887/03 סרגי ריבן נ' גרינקו מקסים, ניתן ביום  2.11.06 .

[3] שם.

[4] דמ"ר 39840-04-10 לודמילה לשצינר נגד פאר מרכז החלמה רפואי בע"מ.

[5] בש"א 1226/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות הפקידים נ' מרכז השלטון המקומי, עבודה ארצי, כרך לג' (72).

[6] לפרוט מלא של התהליך ראה: הנחיות רשם מאגרי המידע 4/2012, הרשות למשפט וטכנולוגיה, משרד המשפטים.

[7] שם

הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות

הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות

מאז התווסף ל"חוק השוויון" פרק הנגישות חלפו כבר שלוש עשרה (13) שנים, ועדיין ניראה כי חוסר נגישות חברתית, ועמה הבדידות, נותרה אחת הבעיות המרכזיות בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. במובנים רבים חוסר הנגישות משאיר את בעלי המוגבלות מחוץ לקהילה הרחבה ומעביר להם את המסר "אתם לא שייכים". ניראה כי החברה שלנו עדיין לא הפנימה את הצורך והיתרון שבהתאמת הסביבה והנגשתה לאנשים עם נכויות כך שיוכלו לצאת ולבוא בה כאחד האדם. 

אחד האלמנטים המרכזיים בהבטחת שוויון זכויות עבור אנשים עם מוגבלות הוא הבטחת נגישות החברה, ובתוך כך נגישות הסביבה הבנויה, התחבורה, המידע והתקשורת, כמו גם נגישות השירות ומוצריו, וזאת על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות להתערות בחברה, ללמוד, לתפקד, לעבוד, לנוע ולבלות על פי רצונם, יכולתם ומשאלותיהם. 

המהפכה החברתית -  משפטית, שמתחוללת בשנים האחרונות בעולם המערבי לא פסחה על ישראל. חוק שוויון זכויות אנשים לבעלי מוגבלויות שחוקק ב-1998 והתוספת של פרק הנגישות, כאמור, בשנת - 2005 ניסו להתמודד עם הבעיה, ולהעמיד את עניינם של האנשים עם המוגבלות כסוגיה של זכויות אדם.
יישומו של החוק, לא היה, ואיננו, דבר של מה בכך, היות והוא כרוך בהקצאת משאבים משמעותיים, הובלת תהליכי תכנון, ובעיקר שינוי תפיסה חברתית מיושנת, שאינה מתכתבת עם שיח של זכויות.

במהלך השנים נמתחה ביקורת נוקבת על אופן וקצב יישומו של החוק. לעניין זה מחזיקות הרשויות המקומיות, בשני כובעים: הן אחראיות למתן שירותים לציבור, ובה בעת נושאות באחריות למבני ציבור, כגון: מבנה העירייה, בתי כנסת, בתי ספר, מועדונים ועוד, ולמרחב הציבורי המוניציפאלי, כמו: מדרכות, פארקים ציבוריים, גני שעשועים, תחנות אוטובוס ועוד. בכובעה השני, העירייה ממונית על האכיפה של חוקי התכנון והבנייה, מתן רישוי לעסקים וכיו"ב הליכים שבמסגרתם היא אמורה לאכוף את יישומו של החוק. 

בכל הקשור לבנייה חדשה ניראה, שרובן המכריע של הרשויות עשו את הנדרש והן מצרפות יועץ נגישות לכל תכנית בינוי חדשה מה שמבטיח עמידה בתקני הנגישות שנקבעו. הבעיה הגדולה מצויה בהשלמת הפערים במבני ציבור קיימים. אילוצים תקציביים וחסר במודעות גורמים לכך, שקצב ההתקדמות אינו מספק, וכי הסיכוי שהרשויות יעמדו ביעדי החוק- השלמת כל פערי הנגישות עד שנת 2018- הוא קלוש. 

ההכרה בזכותם של אנשים עם מוגבלויות לקיים חיים תקינים ונורמאליים במרחב העירוני נוסחה לראשונה ב24 במרץ 1995 בברצלונה, ספרד ב"הצהרה של ערים ומוגבלים". 

רימרמן וארטן-ברגמן (2005) טוענים כי קיים פער בין ההוראות המפורטות בחוק לבין המצב בפועל. יישום חלקי זה מעלה את השאלה, האם ניתן להצביע על עלייה בהיקף השתתפותם של נכים בחברה הישראלית, או שמא לשון החוק, קרי שפת הזכויות, תלושה מן ההוויה הישראלית ומערכיה, ולא הביאה לתמורה ממשית בחייהם של אנשים עם מוגבלויות. 

מבחינה שערכנו בקריית ביאליק אנו מסיקים כי ברמת ההצהרות והכוונות העירייה נמצאת במקום טוב. 

העירייה מצהירה בחזונה על חשיבות השילוב של אנשים עם מוגבלויות והיא מקיימת את המסגרות שתפקידן לקדם את הנושא, כמו ועדת נגישות, רכז נגישות ותמיכה בקהילה נגישה. בעלי מוגבלויות בעיר נגישים לקבלת החלטות באמצעות נציגה ישירה המכהנת במועצת העיר, וממלאת תפקידים מרכזיים בנושא: היא משמשת כיו"ר ועדת הנגישות, יו"ר קהילה נגישה, ומכהנת בועדות אחרות שדנות בנושאים, שלהם נגיעה כזו או אחרת לבעלי מוגבלויות.